1. עניינו של פסק דין זה, ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 17.1.2012, אשר קבעה כי המערער, מר אלנבארי האיל, לא איבד מכושרו להשתכר בשיעור של 50% לפחות.
2. בטרם אדרש לטענות הצדדים, מבקש אני להביא את עיקרי העובדות לדיון באותן טענות והן כדלקמן:
א. המערער, מר אלנבארי האיל, יליד שנת 51', הגיש תביעה במסגרת ענף נכות כללית.
ב. בחודש אוקטובר 2009 קבעה וועדה לעררים למערער נכות רפואית משוכללת של 46% המתייחסים לסעיפי ליקוי בתחום האורטופדי: קיצור רגל ימין, קישיון נוח של פרק ירך שמאל כאבים והמגבלות בתנועות הגב.
ג. בחודש יולי 2011 נבדק המערער פעם נוספת, על ידי וועדה רפואית מדרג ראשון, אשר קבעה למערער נכות רפואית משוכללת בשיעור של 57%. בהשוואה לבדיקה שעבר התובע באוקטובר 2009 על ידי הוועדה הרפואית לעררים, נוספה למערער נכות רפואית בשל הגבלת ראיה, בשיעור של 20%.
ד. המערער הוא חסר השכלה, אינו יודע קרוא וכתוב בעברית ועבד בעבודות פיזיות מזדמנות. המערער אינו עובד מזה כחמש שנים (ראה: פרוטוקול וועדה רפואית מיולי 2011, עמ' 2: "תאריך הפסקת עבודה - לפני חמש שנים").
ה. בהחלטת הוועדה לעררים (אי כושר) נשוא הערעור, נאמר כי:
"בן 31 נשוי + 2, בוגר 12 שנות לימוד ללא בגרות, עבד בחייו בעבודות פשוטות, כגון חברות חלוקה ובניין.
מזה שש שנים לא עובד כלל, לדבריו עקב החמרה רפואית.
ידוע כלוקה בקיצור רגל ימין, קישיון נוח פרק ירך שמאל, כאבי גב ולקוי ראיה... על ידי רופא מוסמך לעבודה מלאה ללא מאמץ גופני קשה, ללא הליכה ועמידה ממושכת, ללא ראיה חדה ומדויקת.
לדעת הוועדה יכול לעבוד בעבודות כגון: שומר בחניון, סדרן מוניות, ניקיון קל, מוכרן... לא איבד מכושרו להשתכר בשיעור של 50% לפחות. הוועדה דוחה הערר".
3. בערעור טען המערער כי אין בהחלטת הוועדה התייחסות עניינית לשאלת כושר ההשתכרות של המערער, בשים לב לכישוריו המקצועיים, השכלה וכיוצ"ב, ומגבלותיו הרפואיות; בענייננו עבודה ללא מאמץ גופני קשה, ללא הליכה ועמידה ממושכת, ללא ראיה חדה ומדויקת.
המערער טען כי טענת הוועדה לפיה הוא מסוגל לעבוד כשומר בחניון, סדרן מוניות, ניקיון קל וכיוצ"ב עבודות, איננה מלמדת כי התובע לא איבד למעלה מ-50% מכושרו להשתכר.
4. לטענת המשיב דין הערעור להידחות, משלטעמו לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה נשוא הערעור.
5. בפסק הדין שניתן בעב"ל 327/03,
עזאת מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי, נקבע כי נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר, צריכה להיות הנכות הרפואית. לעניין זה נקבע שם:
"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים,
מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולתו לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית".
בפסק הדין האמור נקבע עוד, כי:
"בבואם לקבוע דרגת אי כושר על יסוד האמור, אין די בכך שהוועדה תנמק את החלטתה בכך שהיא '
בדעה שהתובע מסוגל לעבוד ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיזי ניכר וללא התכופפויות מרובות בעבודות כגון: אריזה מיון וכו'...'. האמור הינו מסקנה ולא הנמקה לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה יוכל לבצע".
6. אשר על כן ובענייננו, החלטת הוועדה לעררים (אי כושר), האומרת כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר, בנימוק כי הוא יכול לבצע עבודות מסוימות, איננה עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת בהלכה שנקבעה בפסק הדין
עזאת מוהרה.